«

»

דצמ 18

רק לרקוד

הזכרון הראשון שלי מגיל חמש, נסענו כל המשפחה לחתונה של קרובים, שמעתי את המוסיקה ופשוט התחלתי לרקוד, הרגשתי שאני עפה, ריחפתי מעל הקרקע, שמחתי וזה שחרר אותי, אני זוכרת שהחתונה נגמרה וממש שכנעו אותי לצאת מהרחבה ולחזור לאוטו. זהו רגע שלא אשכח. מאותו יום ידעתי שהריקוד עבורי הוא הטעם בחיי, הוא התענוג האינסופי שאני חייבת להשתמש בו בכל יום, כמו נשימה.

אמא שלי הבינה את הכשרון ורשמה אותי לחוג בלט עם מורה צעקנית, הבנתי מיד שזה לא ריקוד, אם זה לא באהבה. בשנותיי בביה"ס היסודי, התחברתי לריקודי-עם, זרמתי עם המוסיקה ובעיקר עם האהבה של המדריך לריקוד, הסבלנות שלו ללימוד כבשה אותי, לא פיספסתי שיעור אחד.

בשנות התיכון היתה לי הכרות עם הצ'ה-צ'ה והטנגו, אבל המסגרת היתה תחרותית, המאמן היה זוכה אולימפי ודרש טכניקה בלבד, המשכתי לחפש….

הגעתי לריקודי-בטן, התחברתי מיד, המוסיקה הערבית התנגנה בי, רקדתי במסגרת להקה, אך לא הסכמתי להופעות ציבוריות, שוב תחרותיות … ושוב חיפוש….

הגעתי לריקודים לטיניים, מוסיקה חמה ואושר חיבקו אותי, נמסתי לכל צליל והתמדתי. הציעו לי להדריך תלמידים , סירבתי בנימוס, ושאלתי את עצמי: למה אני לא הולכת עד הסוף? למה אני לא מתמקצעת והופכת את הריקוד לפרנסה? וידעתי מיד שהתשובה היא שאני נרפאת מריקוד חופשי, אף אחד לא יכול להכתיב את קצב נשמתי, והגבלה או תחרות מקצצת את כנפי חופש הריקוד שקיים בי.

הריקוד עבורי אינו פרנסה, ואינו מופע, הריקוד עבורי הוא רק אהבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>